TOP 100 MILITARY SITES

2nd Brigade - Carmeli

The Carmeli Brigade was formed by David Ben-Gurion in February 1948 to be one of nine elite fighting units, The Carmeli Brigade was initially responsible for operations in Haifa and western Galilee. Two months later, the Carmeli Brigade engaged in fierce fighting with several waves of Arab Druze forces, but succeeded in repelling the assault on the city of Haifa and then moved on to capture Arab positions in Acre. In late May and early June of 1948, the Carmeli Brigade faced Iraqi forces battling for the city of Jenin and although Israeli forces captured to town, they soon had to withdraw from it due to ineffective defenses. Throughout the Israeli war for independence, the Carmeli Brigade served as one of the primary units in the Israeli army. The 22ed Battalion was part of the Carmeli Brigade among other units,this blog is to honor the brave fighters and to be a memory for those who died during the war of 1948! If you have pictures or information to add to this site or for any demand or remarks please write to idfarmor@gmail.com you may kindly sign our guest book

חברים מספרים

מכתב שקיבלתי מהגברת חיה איזנר רעייתו של דוראל איזנר "כושי"  ז"ל אשר שמש כקצין קשר של גדוד 22 בתש"ח והמתאר את המאורעות טרם תש"ח ובמהלכה על פי זכרונותיה





זכרונות תקופת תש"ח 1948 כפי שנכתבו על ידי מר נחום זולוטוב
אשר אייר בציוריו המיוחדים את מראות  התקופה בפנקסו ואשר מובאים כאן באתר במקומות שונים






עדותו של צבי אבידרור - פרייר

הערת העורך:מדובר במסמך אישי המבוסס על זכרונות של כותב הספר מנקודת מבטו והשקפותיו
ואינו מסמך היסטורי רשמי

הפריסה לנהריה
רקע
ב 27 במרץ  1948 נתקלה השיירה שהוביל בן-עמי לשחרור יחיעם במארב ששמו לה פורעים ערביים בדרך ליחיעם. השיירה הושמדה וכל אנשיה הושמדו נהרגו. התוצאה הייתה טראגית להחריד והרת אסון גם בגלל שנהריה נשארה ללא מגינים.

ההגעה לנהריה
לאחר שסיימתי קורס מ"כים באלונים חזרתי לפלוגה א' ששוכנה באותו הזמן במלון טלץ' על הכרמל. ב  28 במרץ בשעה 0300 העירו אותנו והצטווינו להתלבש, לארוז חפצים אישיים, לבדוק נשק ותחמושת ובלי הסברים נוספים לעלות על אוטובוסים שהמתינו בחצר. אלה לקחו אותנו לאחד הרציפים היותר מרוחקים בנמל חיפה. בשקט מופתי הועלינו על גוררת וההוראה המפורשת אמרה "לא להרים את הראש עד ליציאה מהנמל." לאחר שיצאנו מהנמל הוסבר לנו שהמשימה שלנו היא לנחות בנהריה כי העיר נשארה ללא מגינים לאחר האסון של שיירת בן-עמי. ה"ברניסט" של הכיתה שלי, אברהם קרסנטי ז"ל, היה בחור כארז, לוחם ללא חת שהיה איתי גם בפעולות קודמות. הצבתי את הברן בירכיתי הגוררת ואברהמ'לה שכב מאחוריו, מוכן לכל שידרש. על מנת לא לעורר תשומת לב כיסיתי אותו עם ברזנט. בדרכנו צפונה התקרבנו לחומות עכו, שנשלטה באותו הזמן על ידי הכנופיות הערביות. במרחק כמאה מטר מהחומות הבחנתי בפורעים ערביים הניצבים על חומות העיר ובידיהם נשק שהיה מכוון אלינו. ראיתי אותם שהם דורכים את הנשק ומתכוננים לירי לעברינו. סילקתי מיד את הברזנט והוריתי לקרסנטי להתכונן לירי. בראות הערבים  את הברן הם מיהרו להסתלק הסתלקו  מהחומה. עם עלות השחר הגענו למזח הזעיר של נהריה ועלינו על החוף. רוב תושבי נהריה המתינו לנו על החוף וקיבלו אותנו בשמחה גלויה. ניתן לנו צריף קרוב למזח שישמש לנו כנשקייה, הובאנו לאחד מבתי הספר ששם נלון ומשם המשכנו לקפה פינגווין בבעלותו של מר אופנהיימר, שבו חיכתה לנו ארוחת בוקר דשנה, כפי שרק הקפה הזה ובעליו ידעו להציע. הנדיבות הזו שלו נמשכה לאורך כל שהייתנו בנהריה.

הפעילות המבצעית
במשך הבוקר כינס אותנו המ"פ וקיבלנו הסברים מפורטים ממפקד הגיזרה על המצב הביטחוני של העיר וסביבותיה.                                                        
 נהריה הייתה אז נובלעת שהייתה מנותקת משאר חלקי הארץ וכל האזור היה בשליטת הערבים, כאשר נקודות מסויימות על גבול הלבנון כמו חניתה, ברעם וקיבוצים אחרים היו מנותקים ומוקפים בערבים. מפקדינו הסביר לנו את אופן הפעולה לימים הבאים. לשלושת הכיתות, שהיוו את הכח, ניתנה משימה לצאת לילה לילה קרוב לחצות, כל כיתה לכפר אחר, לתפוס עמדות ולהמטיר על אותו הכפר אש. הכוונה לא הייתה לכבוש את המקומות או להסתער עליהם, אלא להקים רעש ובעיקר להעביר מסר לערבים שכח רב נמצא בנהריה. את זה ביצענו לילה לילה במהלך שהותינו שם, כשלושה שבועות.
באחת היציאות צורפה לכיתתי גם כיתת בנות עם המ"כפית שלה. מאד התרשמתי מהיכולת שלהן והן התנהגו כלוחמות לכל דבר ועניין.
לכל יחידה שיצאה בלילות צורף כמדריך אחד מבני המקום שהכיר את השטח היטב .           בפלוגה שלנו היו שני חבלנים.                                                                       
 משוטר בריטי שהיה "מודיע" של ההגנה נודע לנו שכאוקג'י, המצביא הערבי שחנה עם כוחותיו בגבול הלבנון, מתכנן לכבוש את קבר הבאהיים שליד עכו כי בכוונתו  לשדוד שני פמוטים זהב שמשקל כל אחד מהם 15 ק"ג הנמצאים שם. למעשה, הפמוטים היו מיציקת עופרת והיו רק מצופים בזהב.
המ"מ שלנו החליט להכין לקואקג'י "קבלת פנים חמה" שבה רצינו להצליח לחסלו. הכנו בלילה מארב מזרחית לנהריה, בדרך המובילה מגבול לבנון לכיוון סן-ג'ין היכן שהיה הקבר של מנהיג הבאהיים, הבאהוללה.נאמר לנו שהשיירה תגיע כשלפניה משאית, באמצעיתה המכונית הפרטית של קאוקג'י ובסופה עוד משאית.
החבלן שלנו לקח קרש עץ גדול ודיקק אותו כדי שלא יוכל לקרות שכשהמשאית הראשונה תדרוך עליו משקלה לא יפעיל את המוקש. היה חשוב לנו שהמשאית הראשונה תיפגע, ואז קאוקג'י יתקע בינה ובין המשאית האחרונה ונוכל לחסל אותו ואותה. מאחר והשיירה הגיעה בסדר אחר, כשקאוקג'י בסופה, הוא נמלט מיד כשהמשאית הראשונה התפוצצה, וכוונתנו לחסל אותו לא צלחה. את המשאית השנייה כן חיסלנו.
ידוע לי שלאחר פעולה זו, קיפח החבלן שלנו את חייו בנהריה כשמטען חבלה שהכין התפוצץ.

בחיקור שבויים שנלקחו אחרי כיבוש עכו על ידי פלוגה 22 התברר שהפריסה לנהריה השיגה את מטרתה כי הערבים היו בטוחים שנמצא בנהריה כוח המונה 1500 לוחמים.

חזרה לחיפה
ימים ספורים אחרי הפעולה הזו חזרנו לפעילות בחיפה והתכוננו להסתערות על בית הנג'אדה, שבה הייתי אחד מהמ"כפים וגם נפצעתי קשה. זו הייתה הפעילות האחרונה שלי בפלוגה א' של גדוד 22, כי עם יציאתי מבית החולים עם כושר קרבי נמוך, הועברתי על פי בקשתי לחיל 
 האוויר. 





יוסף דוריאל
ללמוד מהחיים
היום קוראים לזה – אירוע מכונן
4 לפנות בוקר, 23 במאי 1948. זה עתה הגענו בשיירה לילית של אוטובוסים עם אורות כבויים לפרדס של קבוצת כינרת. הפקודה היא – לתפוס מחסה בין העצים, אך עדיין איננו יודעים מה הוטל עלינו. לפני שבוע ויום היה יום ההולדת של המדינה. גם שלי. אני בן 19, ויחד עם רוב הסטודנטים של הטכניון בחיפה – לוחם בגדוד 22 של חטיבת הכרמל, שהספיקה עד אז לשחרר את חיפה ואת הגליל המערבי ולכבוש את עכו. מופיע מפקד הגדוד ומתאר את המשימה: הצבא הסורי פלש לארץ-ישראל וכבר כבש את שער הגולן, מסדה וצמח. בינו לבין חיפה – אתם הכוח היחידי. אנו יוצאים להילחם בו.
אני מסתכל על חבריי לכיתה: אנחנו חמושים במספר רובים בריטיים ישנים, שלושה רובים קנדיים שתפסתי מחיילים לבנונים שחיסלנו בקרב על עכו, והיתר – בתת-מקלעים "סטן" מתוצרת התע"ש המחתרתי של ארגון "ההגנה". כל אחד קיבל בקבוק מולוטוב אישי, עטוף בסמרטוט של חומר הצתה. תהייה לחימה מול טנקים. בינתיים – ממחישים לנו הסורים את יחסי הכוחות: שני מטוסים עוברים מעל לפרדס וזורקים פצצות. יש להם מודיעין שגילה אותנו? אף אחד לא נפגע.
מתארגנים, ובלילה שלמחרת אני כבר צועד בקבוצת החוד – לכיבוש מחדש של שער הגולן. מאחורינו – מרגמה 3 אינץ' מפגיזה את הקיבוץ. אנו חודרים דרך גדר התיל וסורקים את השטח. הסורים ברחו. אני תופס עמדה, יחד עם שתי כיתות של פלוגה ג', בחפירה מפותלת במדרון של חול צהוב בוהק שהשאירו חברי הקיבוץ. כנראה שברחו בבהלה, מבלי להילחם. מסביב מפוזרת תחמושת שהם השאירו. לפנינו מישור ירוק המשתרע עד להר הקודר של אל-חמה. מאחורינו – מטע בננות שרוף, על אדמה מפוייחת, צריפים שרופים, וריח חריף של עשן עומד באוויר.
מאחור, מתקרב אלינו סגן מפקד הגדוד, נעמד על סוללת העפר וצופה במשקפת לכיוון ההר שממול. ואז, אני שומע אותו אומר, בלי שום התרגשות: "טור של טנקים סוריים יורד בכביש מאל-חמה לכיוון שלנו. אתם יודעים מה לעשות?"
אף אחד לא עונה. ואז הוא ממשיך: "צריך לשכב בתחתית החפירה, לתת לטנק לעבור מעליך, ואז – לזרוק את בקבוק המולוטוב אל אחורי הטנק."
אמר והסתלק.
אני מאמץ את הראייה ורואה את הטור הפונה אלינו מכיוון הכביש. אלא שמאחוריו מתגלה שרשרת של חיל רגלים, שהבזקים מוזרים של אור נשלחים מהם לכיוון שלנו. מה זה? אני שואל את עצמי, ומיד מוצא את התשובה: יש להם כידונים מבריקים על הרובים, ואלה, תוך כדי תנועתם, מבזיקים אלינו את קרני השמש, שעלתה בינתיים. אם זה כך, אז כשאני אקום בחפירה – לזרוק בקבוק מולוטוב על הטנק – החייל הראשון שמאחוריו ישפד אותי על הכידון שלו. ואם זה כך, אז הנשק הראשון שלי לא צריך להיות בקבוק מולוטוב אלא הסטן, ואני ארסס איתו, קודם-כל, את החיילים שמאחורי הטנק שיעבור מעליי. זה בניגוד לפקודה, אבל, יהיה מוצדק, אם רק הסטן לא יאכזב במעצור פתאומי, בגלל החול שחדר אליו כשעברנו בלילה בזחילה את גדר התיל.
פרסתי את הממחטה שלי על תחתית החפירה, פירקתי עליה את הסטן וניקיתי את כל חלקיו. בראש ריצדה לפניי תמונתו של יוסף טרומפלדור, שהיתה תלויה בימי ילדותי מעל המיטה, כשמישהו כאילו משנן לי – "טוב למות בעד ארצנו," ואני מסלק אותו ממחשבתי. אני מנסה להרכיב מחדש את הסטן, אך הידיים רועדות. פתאום גם השיניים מתחילות לשקשק, וזה ממלא אותי בכעס נוראי: זו לא טבילת האש הראשונה שלי, כבר הייתי בקרבות פנים אל פנים ודבר כזה אף פעם לא קרה לי. ולהיפך – חברים תמיד ציינו את כושר הפעולה שלי בתנאי סכנה. בקושי הרכבתי את הסטן ואז, פתאום, פונה אליי מפקד הכיתה השנייה, סיני צמחי, גם הוא סטודנט מהטכניון, שעמד בסמוך וידע על הכשרתי הצבאית הקודמת, ושואל בקול שקט, כאילו הוא פותר שאלה ליד הלוח בטכניון: "יוסי, מבחינה תיאורטית, מה עושים במצב כזה?"
פתאום, נפסקו לי הרעידות, ובמשך ארבע שניות חלף במוח סרט שלם משנים עברו: ... פלקט גדול שתלוי על הקיר, מול העיניים שלי. על הפלקט – ציור גדול של טנק ירוק, עם חיצים המכוונים לנקודות שונות שעליו, ומתחתיו הכותרת: "יורים מכל כלי על כל חור שרואים בטנק."
אני מסתכל על סיני צמחי וכמו מתוך חלום – מדקלם לו את המשפט. סיני מרים את קולו וצועק: "יוסי אומר שמבחינה תיאורטית, במצב כזה, יורים מכל כלי על כל חור שרואים בטנק."
אני שומע את הטנקים המתקרבים מחליפים הילוכים, ורואה אותם מתחילים לטפס על הגבעה שלנו. מאחוריי, מצד שמאל, עוברים לכיוון עמדה מבוצרת באגף הימני שלנו שני סטודנטים מקורס ב' – עוזי דוד וז'אק, מהפלוגה המסייעת – נושאים מכונת ירייה המבריקה באור השמש. זה לא תואם את מה שאני למדתי על הצבע הנכון לכלי נשק. ואז, מתוך הדממה שמסביב, פותח באש בעל הרובה הקנאדי שלנו ולאחריו – כל היתר. עוזי דוד וז'אק נשכבים מהר, כמטר מאחורי הכתף השמאלית שלי, אך מיד מתאוששים, מציבים את מכונת הירייה ומצטרפים לירי. יוצא צרור קצר ומכונת הירייה נעצרת בנקישה עקרה. גם הנשימה שלי. אני מסתכל לאחור, רואה את עוזי מפרק בקור רוח את מנגנון הירי ומנגב את הלכלוך מסביב. הוא מסתכל עליי וכאילו מתנצל: "זו מכונת בראונינג שהורידו ממטוס, והיא לא רגילה לעבוד באבק."
לפחות, הבנתי למה היא מבריקה. עוברות שניות, והוא שולח צרור ארוך לטנק הראשון שהתקרב. הכדורים עוברים עם משק על-קולי מחריש ליד האוזן השמאלית שלי אך לי נדמה שזו המנגינה היפה ביותר ששמעתי בחיים. כל הכלים האחרים יורים גם הם. הטנק הראשון נעצר, ואחריו גם האחרים. הם מתחילים להסתובב בכבדות לאחור, כשהחיילים הרגליים מתרוצצים ביניהם וחוטפים צרורות מהבראונינג שלנו. אני רואה אותם בורחים, ומרגיש כמו בחגיגה. לא שם לב שהאוזן השמאלית שלי הפסיקה לתפקד (עם פגם שנשאר עד היום).
אנו מפסיקים לירות. ושוב, סיני צמחי פונה אליי ושואל: "יוסי, מה עושים עכשיו?" ואני שוב עונה, כאילו בפתרון תרגיל בטכניון: "עכשיו מחליפים עמדות מהסוללה המבריקה שהם רואים מרחוק."
אנו נסוגים לשטח הבננות השרופות, וכל אחד חופר לו שוחה אישית. לשכב בשוחה, בשמש הקיצית של עמק הירדן, מתחיל להיות כמו בתנור, אבל זה לא איכפת לי. שלוימקה זוננשיין, המפקד הישיר שלנו, שהספקתי להכיר אותו כלוחם אמיץ, ניגש אליי, חיוור כסיד, ואומר: "יוסי, קבל את הפיקוד על הגזרה, אני חייב לצאת."
הוא עובר לכיוון הצריפים השרופים שמאחורינו, ובאותו רגע יורד מטח של פגזים על העמדות שזה עתה עזבנו. אני מרגיש כפלדמרשל, מפקד-חזית של צבא ישראל מול הצבא הסורי. הם ממשיכים להפגיז את כל השטח. פתאום מופיעים שני מטוסים סוריים מסוג הארוורד וזורקים פצצות. אני שוכב מחוץ לשוחה הלוהטת ומחכה לשמוע שריקה של פצצה מתקרבת, שאז אתגלגל לשוחה. אין שריקה, אך פצצה נופלת חמישה מטר ממני ומעיפה אותי לשוחה. אני ממשש את הזרועות. לא נפגעתי.
המטוסים חוזרים וזורקים כרוזים, בעברית וביידיש עילגת, בדרישה שניכנע. זה היה החלק הבידורי של היום. בצריף השרוף, עשרות מטרים מאחורינו, יושבים חיילי הפלוגה המסייעת וביניהם אחד שהיה פעם, לדבריו, זמר אופרה. בין המטחים אני שומע אותו שר אריות של אופרות. היום קוראים לזה "תיאטרון האבסורד"? אני חוזר לחשוב מה קרה לי כשהתחלתי לרעוד לפני הקרב. זה עדיין מרגיז אותי. ואז מצאתי את התשובה: לעולם אל תעשה דבר שאינך מאמין בו.
קטע מקוצר מפרק הפתיחה של הספר "ללמוד מהחיים", של יוסף דוריאל, העומד לראות אור בימים אלה.







No comments:

Post a Comment